הלידה הקיסרית שלי

אז בהמשך ישיר לפוסט הקודם - בשבוע 37 בבדיקה שגרתית פתאום הגינקולוג שלי הצהיר שהעובר גדול מאוד ושהוא ממליץ על קיסרי, ביחוד אם אנחנו לא מתכננים עוד ילדים. הלכנו לאיכילוב ושם אמרו שאכן העובר גדול, וביקשו שאתחיל לשמור על הסוכר ונקבעה לי ביקורת בשבוע 38 כדי להחליט סופית מה עושים. 

ביום שלישי, שבוע 37+6 הסעתי את בעל למילואים בת"א, ובדיוק אז התחילו ליפול טילים על גוש דן. נסעתי לחניון של קניון גינדי ותכננתי לפגוש חברה בהמשך היום, אבל כעבור רבע שעה הודיעו על ביטול המילואים, אז בעל הצטרף אלי בקניון והחלטנו לנסוע כבר לאיכילוב לביקורת שנקבעה לנו למחרת.

אהבתי מאוד את הביקורים שלנו לביקורות באיכילוב, התגעגעתי לזה עוד מההריון הקודם. תמיד הצלחנו למצוא חניה ברחוב ליד, טיילנו יחד כזוג רווק, עם כל ההתרגשות של מה שצפוי לקרות בקרוב, וגם קנינו משהו טעים לאכול בדרך.

עשו לי שוב הערכת משקל לעובר, המשקל נשאר סביב ה- 3800. הרופאות החמודות במיון התייעצו עם הבכירים והודיעו שהמלצתם נשארת כשהייתה - חייבים זירוז דחוף או קיסרי, ואי אפשר לחכות עם הקיסרי לתאריך שאני קבעתי מראש (לשבוע 39+5) אלא צריך לעשות אותו בהקדם, כבר בעוד יומיים, כי הסוכר שלי כנראה לא מאוזן והם לא רוצים לקחת סיכונים.

החלטתי שאני לא רוצה לחזור על החוויה הקשה עם הזירוז שהיתה לי בלידה הקודמת, אז כך בבת אחת קבעו לי קיסרי ליום חמישי - עוד יומיים, הרבה לפני שחשבתי שההריון יסתיים (ולפני הבילוי המתוכנן האחרון לפני הלידה ולפני שהספקנו צילומי הריון). יצאנו המומים ומרוגשים! נפגוש את התינוקת ממש בקרוב!

הלכנו למתאמת הקיסריים כדי לברר מי המנתח ולהחליט סופית אם ללכת על קיסרי ידידותי אחה"צ או קיסרי רגיל שמתקיים בבוקר. ואז היא אמרה שמי שעובד אחה"צ זה ד"ר יוסי חסון - מי שטיפל בנו דרך איתי בר חוה ואחראי לשאיבה ולהחזרה המוצלחת בהריון הנוכחי, וגם להחזרה בהריון של הבכורה שלנו!! מיד החלטנו ללכת על זה! איזו סגירת מעגל.

פתאום הכל קורה מהר. חזרנו הביתה לארוז סופית את התיק, כבר אין צורך במכשיר הטנס שהשכרנו מראש ביד שרה.. לא הספקתי בכלל להגיע לבגדי ההריון של החורף, ואני לא מאמינה שכבר הולכות להיגמר הפריבילגיות שלי כאישה בהריון.

בשלב הזה בעל התחיל להיות לחוץ מאוד מכל הדברים שלא הספקנו לקנות, והאווירה הפכה ממרגשת לעכורה ומבאסת. הוא טען שאני חסרת אחריות ואני הרגשתי שהוא ממש לא תומך ומתחשב.

ביום הניתוח קמתי מוקדם לסדר איפור ושיער כדי שנספיק לעשות קצת צילומי הריון עם הבכורה, אבל כמעט לא הספקנו להצטלם כי היא קמה מאוחר והכל היה לחוץ, והרגשתי שלבעל זה לא ממש חשוב. בסוף יצאו שתי תמונות חמודות שלנו עם הבטן וזהו. היה בוקר אמוציונלי מאוד, בכיתי והייתי מאוכזבת והרגשתי שכל חווית הלידה הולכת להיות גרועה עכשיו כי אני לא מצליחה לשמר את תחושות ההתרגשות והשמחה.

קיוויתי שנספיק ארוחת בוקר זוגית יחד, אבל גם זה לא יצא. יצאנו לבי"ח בסביבות 13, כדי להיות שם ב 14 ולהכנס לניתוח באזור 16. עדיין בכיתי באוטו והייתי בעוגמת נפש והרגשתי שאני לא אסלח לו בחיים שככה היום הזה נראה. בדיעבד אני יכולה להגיד שכבר שכחתי מזה, וכשהגענו לבי"ח ההתרגשות הציפה אותנו והיה מהמם.

בבי"ח הכל תקתק ממש מהר, הייתי השניה בסדר של הניתוחים באותו יום, אז מיד הכניסו לי עירוי והכינו אותי. רוב הזמן הייתי רגועה ממש, עד שהסניטר שהסיע אותי במיטה למסדרון שמחוץ לחדר הניתוח השאיר אותי שם ואז התחלתי להילחץ מהמצב שאליו הכנסתי את עצמי.

לפני הכניסה לחדר הניתוח הגיעו לדבר איתי האחיות והמרדים וכולם היו חביבים מאוד. המרדים הסביר שההרדמה תגרום לי לא לחוש תחושות של כאב, קור וחום, אבל אני כן ארגיש מגע. בחדר הניתוח התבקשתי לשבת מכופפת קדימה כדי לקבל את ההרדמה הספינלית. זה היה שלב מלחיץ כי לא ידעתי למה לצפות, בפעם הקודמת הייתי כאובה מאוד מצירים כשקיבלתי את ההרדמה אז ממש לא התרגשתי מהכאב, והפעם פחדתי שיכאב מאוד. היה שם אח שהחזיק אותי מקדימה ונתן לי למעוך לו את הידיים. המרדים הסביר כל שלב בפעולה שלו וזה לא היה נורא, ואז ביקשו שאשכב מהר במיטה לפני שירדמו לי הרגליים, ובאמת תוך כדי שנשכבתי כבר איבדתי תחושה.

שמו מעלי את הוילון הירוק שמסתיר ממני את הבטן. ד"ר יוסי חסון נכנס וסיפרתי לו שהוא זה שאחראי על ה- IVF המוצלח שלנו. הוא שמח לשמוע אבל אמר שלצערו הוא לא זוכר אותי.

התחילו את התהליך. הרגשתי ממש הכל וזה מלחיץ, תחושות של חיתוך ומשיכה, דמיינתי את זה כמו בשאיבות שומן שראיתי בריאלטי על ניתוחים פלסטיים - שיש שואב כזה שהם דוחפים לבטן באגרסיביות שוב ושוב.

כל הזמן שאלתי מתי בעל יוכל להצטרף אלי, ואמרו שכשהוילון מעלי יהיה כחול אז הוא יכנס. זה הרגיש כמו הרבה מאוד זמן אבל בסוף הוא נכנס וישב לידי והרגיע אותי. פתאום שמעתי בכי חלוש, בכלל לא הייתי בטוחה שזה מגיע מהחדר שאני נמצאת בו.. שאלתי אם זו היא התינוקת שלי! ואז הביאו לי אותה, הניחו אותה על הצוואר שלי, והיא ניסתה לינוק לי את הלחי! ואז מיד היא נלקחה לבדיקות סוכר. ממש לא כמו שקיוויתי שזה יהיה, שוב הופרדתי מהתינוקת שלי אחרי הלידה.

בעל יצא עם התינוקת לבדיקות ואותי התחילו לתפור. בשלב הזה הרגשתי שנהיה לי ממש חם ושמתנפח לי המוח ושאני עומדת להקיא. הסבירו לי שזו תופעה סטנדרטית שקשורה למורפיום. בסופו של דבר הכל נמשך כ 40 דקות. התינוקת נולדה ב 16:15 לפי רישומי בי"ח או ב 16:19 לפי מה שהמרדים בדק במחשב כשיצאתי מחדר הניתוח, ובמשקל 3620.

משם נלקחתי למחלקת התאוששות, התחיל לגרד לי כל הגוף ואמרו לי שגם זה תופעת לוואי של המורפיום. לפי הנהלים נאלצתי לחכות שעתיים עד שיקחו אותי למחלקה לראות את התינוקת. בעל הגיע לסירוגין להתאוששות ולתינוקת וביקשו שאשאב בשבילה קולוסטרום, אז האחות שהיתה שם הצליחה לשאוב בשבילה 2 מ"ל קולוסטרום בשאיבה ידנית. שמחתי מאוד שהגוף שלי כבר התחיל לייצר חלב, למרות שזה קיסרי.

כל הזמן הזה היינו במתח אם נגיע למחלקה החדשה! זו היתה אחת הסיבות שבחרנו באיכילוב, וידעתי שיש עומס רב ובכלל לא בטוח שנגיע לשם. עד הרגע האחרון השאירו אותנו במתח, ובעצם רק כשהסניטר הגיע לקחת אותי מההתאוששות למחלקה הבנו שהגענו לארץ המובטחת! וזה היה סופר שווה. חדר פרטי, עם מיטה מתכווננת ומיטה נפתחת עבור בעל שנשאר לישון איתי בשלושת לילות האשפוז.

ההחלמה היתה מדהימה לעומת הפעם הקודמת, קמתי כבר כשהגעתי למחלקת יולדות, הסתובבתי עם הקטטר ברחבי החדר, לקחתי משככי כאבים בקביעות כל כמה שעות, ומההתחלה יכולתי לטפל בתינוקת ולא נזקקתי לסיוע במקלחת, בהתלבשות וכו'. אחרי שבוע כבר הפסקתי עם משככי הכאבים, והצלקת נראית קטנה ולא משמעותית במראה של הבטן.

יתרונות קיסרי ידידותי:
היתרון בקיסרי הידידותי הוא שהוא נערך החל מהשעה 15:00 בצהריים, במקרה שלי הניתוח היה ב 16:00, אז הצום הוא רק מ- 10:00 בבוקר, ובלי מים מ- 14:00 בצהריים, כך שהספקתי להפרד מהבכורה לפני הגן, לאכול ארוחת בוקר ולנוח לפני הניתוח (וגם להגיע בלי פקקים).

בעקרון הקיסרי הידידותי אמור לכלול הסרת פרגוד כשהתינוק יוצא, ו- 0 הפרדה כבר בחדר הניתוח, אבל במקרה שלי זה לא יצא לפועל כי לקחו את התינוקת למעקב סוכר.

שבוע 37

מאז העדכון האחרון שלי חלו ההתרחשויות הבאות:

הגעתי בשבוע 36 לביקורת שגרתית אצל הגינקולוג שלי, והוא ביצע הערכת משקל וקבע שהעוברית גדולה ממש, עם ראש שמתאים לשבוע 40 ומשקל כללי 3750 (בשבוע 36+5).
אמר שיהיה לי מאוד קשה ללדת עובר כזה גדול ושהוא ממליץ לי על קיסרי, ושלח אותי למיון שיביטו גם, ויחליטו איך כדאי להתקדם.

הגעתי לאיכילוב למחרת בבוקר, שבוע 36+6, בדקו אותי והגיעו למסקנה שהערכת המשקל של הרופא שלי מדויקת, ושכדאי לעשות זירוז או קיסרי, אבל קודם שאלך לעשות העמסת סוכר 100 (את הערכת סוכר 50 עברתי בציון 119 ולכן לא נשלחתי לעשות 100 מלכתחילה, אבל הם טוענים שזה לא מחייב שהתוצאה הראשונה מדויקת, וגם שהיו צריכים לשלוח אותי כבר אחרי הלידה הראשונה לבדוק אם אולי יש לי סכרת בגלל התינוקת הגדולה שנולדה לנו). אם יוצא שיש לי סכרת הריון הדילמה נפתרת והם ימליצו על קיסרי.

אז למחרת עשיתי העמסת סוכר 100, בכלל לא נוראי בעיני, לא היו שום תופעות לוואי, ואחה"צ התוצאות הגיעו, כאשר התוצאה החריגה היחידה היא של המצב בצום - 97 , כאשר הגבול העליון בסקאלה הוא 95. ויתר התוצאות היו מאוזנות לגמרי. הנחתי שהכל טוב ושמחתי, למרות ששוב נותרתי עם ההחלטה הקשה אם לבחור בלידה וגינלית שיכולה להסתיים גרוע או קיסרי, שזה גם לא פשוט.

יום אחרי ההעמסה הגענו שוב לאיכילוב, שוב מוניטור, בדיקת לחץ דם, פיפי וכל זה. ואז כשהרופאה הסתכלה על התוצאות היא אמרה שיש לי סכרת! שמספיק ערך אחד מחוץ לסקאלה כדי לקבוע זאת, ושדווקא הערך במצב צום הוא חשוב יותר מאחרים. היא התקשרה להתייעץ עם שתי קולגות והוחלט שאחזור בעוד שבוע, בשבוע 38 בדיוק, ואז יעשו לי שוב הערכת משקל לעובר ונחליט סופית איך להתקדם.
הסיבה שהם רוצים שנמתין היא שלעובר יהיה יותר טוב להיות כמה שיותר בבטן. בינתיים ביקשו שאתחיל לשמור על דיאטה של סכרת! לקבוע תור לדיאטנית והכל.

אז קבעתי דיאטנית, אבל זה יקרה רק בעוד שבוע, וחיפשתי קצת הנחיות באינטרנט, ואני מנסה לצמצם פחמימות וסוכרים וזה לא קל בכלל. מאז שאמרו לי את זה אני עוד יותר מרגישה בחסרונם של ממתקים וגם לא בטוחה מה הטעם כשנותרו רק שבוע- שבועיים עד הלידה.

שלחתי את הממצאים האלה לגינקולוג שלי והוא טוען שזה בכלל לא נקרא סכרת אלא "פוטנציאל לסכרת" ובכך סיים את הדיון.

ליתר בטחון התחלתי לברר על קיסרי, וקבעתי תור טנטטיבי לשבוע 39+5, יומיים בלבד לפני תאריך הלידה המשוער שלי, שתכלס אין לי מושג איך אצליח לסחוב עד אז. ההריון הזה קשה לי ממש, אני כבדה, בקושי הולכת, רגליים נפוחות, כל כמה צעדים יש לי זרמים ושרירים שנתפסים ברגליים, ובנוסף כמעט לא ישנה וסוחבת דברים כבדים (תינוקת).

למצב של זירוז לידה כמו בפעם שעברה ממש לא בא לי להגיע, אז אני תולה תקוות שהצירים יגיעו באופן טבעי בימים הקרובים..

שבוע 33!

טוב וואו ממש לא תכננתי שיחלוף כל כך הרבה זמן בלי שאעדכן את הבלוג!

העדכון האחרון היה לאחר בדיקת ההכפלה של הבטא, ומאז עברו עלי כל השבועות המתוחים האלה של מעבר מבדיקה לבדיקה, שבראשם בדיקת מי השפיר שרק אחריה הרשיתי לעצמי להירגע קצת ולקבל שההריון הזה באמת כאן ושהקסם הזה קורה שוב.
עכשיו אני כבר בשבוע 33, בבטן יש לי בת, ואני ממש מתחילה להתכונן ללידה :)

בזמן שחלף מאז תחילת ההריון הספקנו לעבור לדירה משלנו, והבת שלנו שנשארתי איתה בבית עד גיל שנה ו- 7 נכנסה בספטמבר לראשונה לגן.
אני מספרת לה הרבה על אחותה הקטנה שנמצאת בבטן שלי אבל לא נראה שהיא מבינה. היא רק מתפעלת מאיך שהפופיק שלי נראה עכשיו :(

לראשונה מאז הלידה בעצם יש לי קצת זמן לעצמי, יש עוד המון לארגן בבית החדש, והתינוקת שלנו עדיין מסתגלת למסגרת החדשה שלה, ואני לא בטוחה איך נסתדר עם 2 בנות בכלל, אבל אנחנו ממש מתרגשים לגלות.

הלידה האחרונה היתה טראומתית מאוד בשבילי, והסתיימה בוואקום והרבה מאוד תפרים שהשאירו אותי לא ממש תפקודית. לקח לי בערך חצי שנה כדי לחזור לתפקוד רגיל, ואני מאוד מקוה שהפעם תהיה חוויה מתקנת, ושאני אוכל מיד לטפל בתינוקות שלי.

בגלל שהבת שלנו נולדה גדולה (4050) הרופא אמר עוד מתחילת ההריון שכנראה ימליץ לי על קיסרי הפעם. בינתיים הבטן שלי נראית גדולה יותר מבהריון הקודם, ובכללי הרבה יותר קשה לי ויש לי יותר תופעות לוואי שלא היו בפעם הקודמת, אבל כרגע המשקל של התינוקת החדשה נראה תקין, ועוד לא הגענו להכרעה לגבי קיסרי או לידה טבעית.

מצד אחד מאוד בא לי להרגיש שוב את הצירים ולחוות את התהליך בצורה טבעית. מצד שני אני די חוששת משידור חוזר ושיהיה לי נזק תמידי לאיברים.

זהו בינתיים, מקוה לעדכן שוב בקרוב, עכשיו צריך להכין תיק ללידה וכל זה :)
בשורות טובות לכולן ותכתבו לי!

IVF מספר 7

הי לכולם!
השבועות עוברים מהר, אנחנו עוברים מטיפול לטיפול, ואיך שנגמר פרוטוקול אני כבר שוכחת מה היה בו, אז החלטתי הפעם לסכם בצורה מסודרת את כל מה שקורה.

הפוסט הזה נכתב במשך כמה שבועות, וכל פעם רציתי לעבור עליו עוד קצת ואז לפרסם, ובסוף מה שקרה זה שכבר כתבתי כאן את כל הפרוטוקול מתחילתו עד סופו, לפי הסדר בו הדברים התרחשו. מקווה שיהיה מובן ומעניין לקריאה.

ההתחלה: 
אני נמצאת עכשיו בעיצומו של פרוטוקול IVF מספר 7.

הפעם הלכנו על פרוטוקול שונה מהקבוע שלנו, אני זורמת עם היצירתיות של הרופא שלנו איתי בר-חוה, ובינתיים אחרי השאיבה נראה שיש הצלחה גדולה יותר לעומת הסבב הקודם. את השאיבה וההחזרה הכפולה ביצע ד"ר יוסי חסון, שהוא גם זה שעשה זאת בהפריה שהצליחה עם הילודה שלנו, וגם בדיוק באותם ימים כמו אז.

בעקרון הפרוטוקול כלל שבועיים של זריקות דקפפטיל, שבמהלכן קיבלתי מחזור סופסוף אחרי איחור גדול (בגלל סינרל בחודש שקדם לו), אחרי זה שבוע של גונאל, ואז שבוע של פרגובריס.

באולטרסאונד ראו רק 4 זקיקים - 3 בשמאל ואחד בימין, אבל הצליחו לשאוב 8 (התעוררתי ממש מוקדם מההרדמה, עוד על המיטה בחדר הניתוח, ושמעתי את הרופא אומר שהוא לא מבין מאיפה צצו פתאום 8 ביציות :))

מתוך 8 הביציות השיגו 6 הפריות. הפעם לא הלכנו למיון זרע אצל ברטוב כי הסבב הקודם די גמר אותנו כלכלית, אז מקווים לטוב. 

אז הפעם יש לנו 6 הפריות, אתמול הם אמרו שהעוברים קצת איטיים, אבל מסתבר שהיום הם הדביקו את הקצב, הרופא הסביר שבטח אתמול בדקו אותם בדיוק בזמן ההתחלקות ולכן הם נראו איטיים...

החזרה ראשונה: 
עשינו היום את ההחזרה הראשונה מבין 2 שיהיו בסבב הזה.
אנחנו חוזרים בדיוק על הסבב שהצליח לנו - שאיבה בשישי עם יוסי חסון והחזרה ביום השלישי גם עם ד"ר חסון.
ההחזרה עברה ממש בקלות, הרופא היה מקסים כרגיל ועושה הכל ממש בעדינות, כמעט לא מורגש.

הגענו למסקנה שאף פעם לא הצליח לנו עם מוקפאים, אז נשקול בהחזרה השניה אולי להחזיר 2 עוברים טריים.. בנוסף לעובר שהוחזר היום. ואז להקפיא את היתר. נחליט בעוד יומיים אם להחזיר אחד או שניים נוספים.

ביום של ההחזרה התחלתי להסניף סינרל, וב 21 בלילה היה לי דימום מהאף, שאצלי זה סימן טוב להריון.. בהמשך היו לי כאבי בטן ועוד קצת דימומים מהאף.

החזרה שניה: 
החזרה שניה עם ד"ר חסון. התלבטנו אם להחזיר אחד או שניים, אבל החלטנו שבגלל שיש לי תחושות טובות ביומיים האחרונים, אז נחזיר רק אחד ואת היתר יגדלו עוד קצת ויקפיאו כבלסטוציסטים.

בדיקת בטא: 
שבועיים של המתנה קשה הגיעו לסופם היום, עם בדיקת בטא שבשעה 14:18 הניבה את התוצאה 188!
מיד כתבתי למרפאה והתקשרתי לבעל ששמח והתרגש מאוד. השמחה גדולה אבל מיד נופלים על ראשי אחד אחרי השני כל החששות - מה יהיה בבדיקת ההכפלה עוד יומיים, מה יהיה באולטרסאונד? מה יהיה במי שפיר.. חייבת להצליח לשמוח מהרגע, לשמור על אופטימיות ולא לחשוב על מה יכול להיות.

בדיקת הכפלה:
כעבור יומיים שוב בדיקת דם, שוב לחץ ובדיקות אובססיביות באתר של מכבי אם כבר יש תוצאות, ואז הן הגיעו - 510! אצל בר חוה רוצים שאבדוק הכפלה שוב עוד יומיים, אבל כבר אין לי כוחות לזה. חושבת לוותר ולחכות לבדיקת הUS. ועדיין אין לי רופא בכלל...

תחושות /תופעות לוואי אחרי ההחזרות:
זה היה שונה הפעם, ולמרות שהרגשתי תחושות חיוביות מההתחלה, זה גם גרם לי לחששות. האוזניים לא נסתמו לי כמו בפעמיים הקודמות, והבטן כאבה לי, אבל לא ברמה שלא יכולתי לישון בלילה.
מה שכן היה זה דימום מהאף בערב של ההחזרה הראשונה ולמחרת בצהריים. אף די סתום ללא צינון, כאבי בטן ומדי פעם כמו היתפסויות של שריר ברחם. אני הרבה יותר רעבה, יש לי הרבה יותר פיפי, הולכת לאט יותר, ואחרי הליכה ממושכת יש כאבי בטן חזקים מאוד ומלחיצים .
תחושות שהבטן מתהפכת כמו בקלקול קיבה, בטן נפוחה מאוד.
כמעט כל השבועיים האלה קפצה לי עין ימין כל הזמן. נדמה לי שהפטמות התכהו, נראה לפעמים כאילו יש התחלה של הפרשת חלב מהפטמה..

ובעיקר התחושה שהכי גרמה לי לאופטימיות היא התחושה הפנימית שהבטן שלי לא ריקה, שיש שם משהו, שלשים את היד על הבטן זו לא מחווה ריקה (כמו שהרגשתי בפעמים שלא הצליחו)

חזרה לשגרת טיפולים

הי!
שלום!
לא יאומן שכבר עברה כמעט שנה.
שנה אינטנסיבית ומדהימה של להיות אמא, להיות משפחה, ולגדל את האפרוח המושלם ביותר שלנו שמשמחת אותנו כל יום מחדש. וגם שנה בה חשבנו כל הזמן על להביא ילד נוסף.

בביקורת של חודש וחצי אחרי הלידה הרופא חסר הטקט שלי ניסה לשכנע אותי לקחת גלולות, אמרתי לו שאם פתאום אכנס להריון ספונטני זה יהיה נס מבחינתי וסופר משמח, אבל הוא טען שאני לא מבינה מה אני אומרת ושזה יהיה לי גרוע נפשית להיכנס להריון נוסף כ"כ מהר. הוא גם אמר שיש מלא מקרים כמו שלי, של שנים בטיפולי פוריות, שאחרי הריון הצליחו בקלילות להיכנס להריון ספונטני.

בכללי כולם שיתפו אותי בסיפורים אופטימיים על איך אחרי לידה הגוף מתחדש, וכבר יודע מה לעשות, ונכנסים להריון ממש מהר.
אז לי זה לא קרה. לא לקחנו אמצעי מניעה, ניסינו טבעי, וכבר אחרי חצי שנה נפגשנו שוב עם בר-חוה וחזרנו לטיפולים, אבל לצערי זה שוב תהליך שצריך לעבור. (אגב המחזור הגיע 7 חודשים אחרי הלידה, שבוע וחצי אחרי סיום ההנקה)

אז סיכום החודשים האחרונים הוא שנותרו לנו 2 מוקפאים מהסבב המוצלח. אחד הוחזר ולא צלח.
ואז עשינו שאיבה - חזרנו על הפרוטוקול המוכח שלנו ושילבנו עם מיון זרע אצל ברטוב. אבל מההתחלה נראה היה שיש מעט ביציות, ושיש הבדלים גדולים בגודל בין הזקיקים - חלק גדולים וחלק קטנטנים. בסה"כ נשאבו 7, הופרו 4 ורק אחת שרדה :((
ריכזנו בה את כל התקוות שלנו, אבל כבר באותו יום הרגשתי שזה לא נקלט. הרגשתי ריקה. שום דקירות והתרחשויות ברחם, בלי אוזניים סתומות ודימום מהאף, ממש שום כלום. והיום הגיעה התשובה הרשמית - בטא 4 :(
אז עכשיו נותר לנו קפוא אחד. וזהו חזרה לשגרת טיפולים.

מאחלת לנו שב 2019 אכנס להריון בריא ומוצלח, שאצליח לשמור על רוגע ואופטימיות, שאחזור להתעמל, שאקפיד לאכול בריא, ושאמצא קצת זמן לעצמי לבד ולזוגיות שלנו.

מה חדש אצלכן?

המירוץ הושלם בהצלחה!

עוקבות יקרות, מתנצלת על ההיעדרות - עקב נסיבות חיוביות ביותר, כפי שבטח כבר הסקתן מהכותרת.

ב-6 לפברואר נולדה ביתנו הבכורה, בשבוע 41+4.

הכל התחיל יום לפני כן, ב- 5 לחודש. הגענו בבוקר לקבל זירוז (פרופס) באיכילוב.

מיד לאחר מכן אושפזתי במחלקת טרום-לידה, וקיבלתי את החלוק הראשון שלי. לידי שכבה מישהי שחיכתה כבר יממה וחצי ללא כל התקדמות, וחששתי שגורלי יהיה דומה - אך כעבור 6 שעות התחילו הצירים המיוחלים. בתחילה הרגשתי כאב מוזר וממושך בבטן התחתונה, ולאחר כמה זמן הבנתי שאכן מדובר בצירים. כנראה שהזירוז המלאכותי גרם לכך שהצירים הרגישו כואבים מהרגיל, כי גם בין הצירים הרגשתי כאב ולחץ חזקים מאוד.

ככל שחלפו השעות כך התגברו עוצמת ותדירות הצירים (ובשלב מסוים באמצע הלילה גם ירדו לי המים), ולאורך כל הלילה התפתלתי מכאבים על המיטה או לצידה. מכשיר tens ששכרנו באופן פרטי דרך בית החולים עזר להקל במידה מסוימת על הכאבים (למי שמעוניינת בכך - כדאי לברר מראש וליצור קשר מול מי שאחראי להשכרת המכשיר). לפעמים גם מקלחת חמה בישיבה עזרה באופן חלקי, אך רק חיכיתי שכבר יתנו לי משכך כאבים או חומרי הרדמה כלשהם.

נאלצנו לחכות עד שעות הבוקר למחרת, על מנת להכנס אל חדר הלידה. הסתבר שהגענו ביום עמוס במיוחד - בכל פעם שעמד להתפנות חדר לידה עבורי, הגיעה יולדת אחרת עם מקרה דחוף משלי, וכך נאלצנו לחכות במתח וכאבים רבים. הצוות המקצועי במחלקה היו מאוד מקצועיות וסבלניות, אך לא תמיד יכלו לסייע לי. ואם כאב הצירים לא הספיק, אז גם בדיקות הפתיחה שנעשו לי היו כואבות במיוחד, ודיממתי רבות לאחר כל בדיקה.

בערך ב-7 בבוקר נכנסתי סוף סוף אל חדר הלידה, שם פגשנו את מיכאלה המיילדת שהיתה ממש מקסימה ועודדה אותי לכל אורך התהליך.

כל הזמן הזה רק חיכיתי להגיע אל זריקת האפידורל הנחשקת, וקצת אחרי 8 בבוקר (ועם קצת איפוק של חוסר תזוזה למרות כאבים רבים) קיבלתי אותה סוף סוף.

חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, ואכן הכאבים נעלמו כמעט לחלוטין, אך הדרך עוד היתה ארוכה.

בתוך זמן קצר הגעתי לפתיחה מלאה, והגיע שלב הלחיצות. השקעתי את כל כוחי ללא הפסק, אך ההתקדמות לא היתה משביעת רצון. בערך בשעה 2 בצהריים נכנסו לחדר מספר רופאים ואחיות, ואמרו שעכשיו זה או ואקום או קיסרי - ושבשלב כזה, עדיף שלא ללכת לקיסרי. הואקום דרש מספר נסיונות במשך דקות ארוכות, ולבסוף יצא הראש ועימו יתר הגוף! כל כך שמחתי לראותה, שלא שמתי לב (כפי שהבנתי בדיעבד) שהיא לא ממש זזה או הגיבה לסביבתה באותו הרגע.

בזמן שנשארתי עם רופא ואחות בחדר הלידה, בעל הלך בעקבות הרופאים אל חדר קרוב, שם ניקזו את דרכי הנשימה של הילודה הטריה - שניות מורטות עצבים, שלאחריהן היא התחילה לזוז ולעשות קולות. אז גם שקלו אותה, טיפה מעל 4 קילו - מעבר לכל הציפיות!

בעל המשיך ללוות את הילודה לתינוקיה, שם בוצעו לה בדיקות ומעקבים שונים אל תוך הלילה, בזמן שאני נותרתי בחדר הלידה לצורך תפירה מחדש.

שנינו חשבנו שהתפירה לא תיקח הרבה זמן, אך בפועל נמשכה כשעתיים וחצי שבמהלכן דיממתי רבות - בעל אמר שחדר הלידה נראה כבר כמו זירת רצח, ובבדיקות הדם ראו שההמוגלובין שלי ירד מ-12 ל-6! לאחר מכן, במהלך האשפוז, קיבלתי מספר מנות אינפוזיה של ברזל, ואף מנת דם אחת, על מנת להעלות במעט ובעיקר לייצב את רמת ההמוגלובין.

לקראת ערב הועברתי (בתוספת קטטר) לחדר קטן במחלקת יולדות, מצפה בכליון עיניים וידיים לראות ולהרגיש את הילודה. הכאבים היו רבים וחזקים, ובלילה הראשון לא יכולתי לצאת ממיטת האשפוז. במהלך הלילה, כשבעל כבר הלך לנוח אצל חבר, הביאו אלי את הילדה!

סה"כ אושפזתי למשך שבוע, מתוכו 3 לילות במלונית - ששדרגה משמעותית את החוויה של כולנו.

שנינו מאושרים ונרגשים, התינוקת המושלמת שלנו התעלתה על כל הציפיות :)

(* פוסט זה נכתב באמצעות בעל, בזמן שאני מניקה באפיסת כוחות)

ביקורת שניה באיכילוב, אין התקדמות

עדכון קצר:

שבוע 40+4. הכל מרגיש אותו הדבר. בחופש כבר שבוע וחצי.
אתמול היינו בביקורת שניה באיכילוב, אין שינוי בכלום והכל נראה בסדר, התבקשנו לחזור שוב כעבור 3 ימים..

מאוד בא לי ללדת בט"ו בשבט אבל כרגע לא נראה שזה יקרה, אין לי אפילו קמצוץ צירים.
היום נפגשתי עם אמא שלי והיא אמרה שהיא חושבת שיש לי עוד לפחות שבוע לחכות, כי הבטן לא נמוכה מספיק.

מתי זה יקרה כבררררר