הפסקת הריון בשבוע 22 - פטיסייד, למינריות וגרידה

שבועיים בדיוק אחרי שקיבלתי את הבשורה המחרידה של תוצאות מי השפיר, אחרי התייעצויות ולבטים קשים, טיסה בהולה חזרה לארץ מיפן והיעוץ הגנטי הנוסף, הסתיים ההריון הראשון שלי.

לפני שבועיים לא היה לי מושג מה זו תסמונת קליינפלטר, ולא ידעתי שגם תהליך של סיום הריון הוא ממושך וכואב. כל התהליך מרגע שחזרתי לארץ נמשך שבוע בדיוק. קיוויתי שיהיה קצר יותר, שאגיע ובאותו יום זה כבר יהיה מאחורי, אבל הבנתי בדיעבד שעוד יצא לי טוב, ויש בנות שמחכות אפילו שבועיים. המחלקה מאוד עמוסה וההחלטה מתבצעת לפי הדחיפות ולפי שבוע ההריון.

חזרתי לארץ ביום שבת וביום ראשון בבוקר כבר הגעתי לביצוע ועדה להפסקת הריון בבי"ח אסף הרופא. כשהייתי שם וחיכיתי פתאום פגשתי חברה מהעבר, מישהי שלא דיברתי איתה יותר מ- 10 שנים. הסתבר שהיא נמצאת בדיוק באותו מצב כמוני - שבוע 22, עם עוברית שנמצאה אצלה תסמונת טריפל איקס, שהיא פחות או יותר המקבילה הנשית לקליינפלטר. מאז דיברנו כל יום, אני באמת מרגישה שהיקום שלח לי אותה, זה כ"כ עזר שיש מישהי לדבר איתה על התהליך, לתמוך אחת בשניה ולהבין שזה באמת לא נדיר שיקרה דבר כזה.

בכל אופן, הצוות באסף הרופא מדהים ותומך. הם אמרו לי שאני צריכה לעבור קודם כל יעוץ גנטי נוסף - זה חלק מהפרוטוקול והועדה לא תוכל לקבל אותי בלי זה. הצלחתי לקבל תור ליעוץ גנטי דחוף בתל השומר יומיים לאחר מכן. היעוץ לא חידש דבר, חזרו על הדברים שכבר קראתי באינטרנט, אבל לפחות זה לא ערער על ההחלטה שכבר קיבלנו. את הועדה עברתי ביום רביעי (זימנו בשבילי ועדה מאולתרת) ומיד אח"כ עברתי את התהליך הראשון של ההפלה - פטיסייד. (לא עזרו התחנונים שלי שיעשו לי את כל התהליכים האיומים של ההפלה בהרדמה מלאה. הם פשוט לא עושים את זה וצריך להתמודד).

פטיסייד הוא בעצם תהליך להמתת העובר. זה התבצע ביום הראשון של השבוע ה- 22 להריון. זה החלק הנורא ביותר נפשית בתהליך. עד הרגע האחרון שאלתי את בעל אם אנחנו בטוחים שזה מה שאנחנו עושים. החברה שפגשתי במחלקה אמרה לי שזה היה כואב מאוד, ולכן ביקשתי מראש מרופאת המשפחה שלי מרשם למשכך כאבים חזק. לקחתי את זה חצי שעה לפני ביצוע התהליך ואולי זה עזר קצת. התהליך מתבצע כמו במי שפיר - בחדר עם רופא ואחות, אבל ללא כניסת מלווה. בהתחלה עושים זריקת הרדמה לבטן - זה היה החלק הכואב ביותר. המשך התהליך מתבצע כמו במי שפיר, רק עם מחט עבה יותר, וזה לוקח יותר זמן - בעיקרון מחדירים את המחט ומחכים שהעובר יסתובב בזווית מתאימה כדי להזריק לו את תמיסת המלח שממיתה אותו (הם אומרים שזה מיידי ולא כואב) אצלי התהליך נמשך 25 דקות. זה היה קשה מאוד נפשית ומלחיץ, אבל הכאב הפיזי היה נסבל.

אחרי התהליך הזה שקרה ביום רביעי היה לי זמן להירגע עד יום שבת - בו נקבע לי ביצוע הלמינריות. בהתחלה חשבתי שאוכל להתמודד לבד, בתמיכת אמא שלי ושאין צורך שבעל יחזור מיפן, אבל אחרי התהליך הקשה מאוד של הפטיסייד החלטנו שהוא יחזור מיפן לשבוע ויהיה איתי בהמשך התהליך. אני כ"כ שמחה שהוא חזר וזה ממש עזר לי שיש לי מישהו להישען עליו ולבכות לו, כי עם אמא שלי אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות חזקה כדי לא להכביד עליה מדי עם הדבר הזה שהוא גם ככה נורא מאוד בשבילה.

אז ביום שבת הגעתי עם בעל לביצוע התהליך המסתורי שנקרא למינריות. הלמינריות הן אצות יפניות, בעלות תכונת התרחבות במגע עם נוזלים - כמו סוג של טמפון. כל למינריה היא בעובי של גפרור, ומכניסים אותן לצוואר הרחם כדי להרחיב אותו ולהכין אותו לקראת ההפלה. ככל ששבוע ההריון מתקדם יותר כך צריך להחדיר למינריות רבות יותר.
התהליך הזה הוא לא נעים פיזית, כל אחת מגיבה לזה אחרת, ואין דרך לבצע הרדמה אפקטיבית של האזור. הרופא אמר שהם ניסו פעם לבצע הרדמה מקומית הישר לצוואר הרחם, אבל הנבדקות התלוננו שהזריקה כאבה יותר מכל התהליך, אז הפסיקו עם זה.
גם במקרה הזה לקחתי את משכך הכאבים שהרופאה שלי רשמה לי, לא יודעת אם זה עזר, זה היה כואב אבל בעל עזר לי מאוד, ויחסית זה נמשך מעט זמן - תוך 10 דקות הוחדרו 11 למינריות ו5 ספוגים. אחרי זה יש כאבים כמו כאבי מחזור, אבל לא משהו נוראי שאי אפשר להתמודד איתו.

ההפלה עצמה נקבעה לי לבוקר למחרת. צריך להיות בצום מחצות, וכולן מוזמנות ל- 7 בבוקר להמתנה זמן לא ידוע מראש לתורן. ביום הזה כבר לא חששתי, כל עוד זה בהרדמה מלאה אני יכולה להתמודד. ההתאוששות היתה מהירה ולמרבה ההפתעה לא כאב לי כלום אחרי.

כשההריון הוא בשלב מתקדם עשוי להיות גודש בחזה אחרי ההפלה. אני התעוררתי בלילה שאחרי עם כאבים מחרידים בחזה ושמתי עלי כרוב. בינתיים זה עוזר. בינתיים גם אין לי דימום כמעט בכלל.

לסיכום.. התהליך שלי מהגילוי ועד לסיום נמשך שבועיים. השבוע הראשון היה הקשה ביותר, עד לקבלת ההחלטה הסופית לסיים את ההריון. קשה לספר למשפחה ולחברים שכל כך שמחו איתנו. קשה לעבור את התהליך הפיזי אחרי שנקשרנו לעוברון, למדנו את תווי הפנים שלו באולטראסאונד, התפעלנו מאיך שהוא משלב רגליים ומזיז את הידיים, ואחרי שהרגשתי אותו מקפץ לי בבטן כל יום בחודש האחרון.
מבחינת התהליך של ההפלה השלב הכי קשה הוא של הפטיסייד - כי זה השלב שממנו אין דרך חזרה, אבל אחריו כבר יש הקלה מסוימת, ורצון להתחיל מחדש.
עכשיו, יום אחרי ביצוע ההפלה אני כבר מרגישה טוב יותר. הגוף מרגיש קליל ומתחיל לחזור לעצמו, ואני רוצה כבר להתחיל להתעמל ולאכול בכמויות של לפני ההריון, אולי גם לא להירדם לפני 22:00!

בעוד שבועיים מתוכננת ביקורת אצל גניקולוג שיוודא שהרחם חזר למצבו הטבעי, ואז אוכל לחזור ליפן ולנסות לשכוח מהחוויה הקשה הזאת. 

בעיה במי שפיר- תסמונת קליינפלטר

אני יושבת וחושבת איך אפשר להתחיל פוסט כזה.
פוסט כל כך עצוב ולא צפוי, שמגיע אחרי אופטימיות גדולה ותוכניות מפורטות לעתיד.

היום, יום הזיכרון, העובר שלי סיים את חייו בגיל 22 שבועות בדיוק.

אולי כדאי שאתחיל מההתחלה.
לפני שבוע וחצי, ביום שישי, הגעתי סופסוף ליפן והתאחדתי עם בעל. היה לנו סופ"ש מדהים ביחד עד שביום ראשון, יומיים בלבד אחרי שהגעתי, קיבלתי הודעת סמס מפרופ' שוחט, שכתב שהוא צריך לדבר איתי לגבי תוצאות מי השפיר.

מיד הבנתי שמשהו כנראה לא בסדר.. אני יודעת שמתקשרים רק אם יש בעיה בתוצאות. אחרי המתנה מורטת עצבים שהוא יענה לנו הוא חזר. הוא היה רגוע ואינפורמטיבי, ואמר שנמצאה הפרעה קלה יחסית במי השפיר שנקראת תסמונת קליינפלטר. זו היתה הפעם הראשונה ששמענו על זה, ולקח לנו זמן לקלוט ולעכל את ההסברים.

משמעות התסמונת היא שלעובר יש 47 כרומוזומים במקום 46. שני כרומוזומי מין נקביים ועוד אחד זכרי - 47xxy. המשמעות היא שהילד יהיה עקר, שהוא לא יתפתח מינית כמו שצריך ויהיו לו סימני מין נשיים כמו שדיים ואגן מעוגל, הוא יצטרך לקבל הזרקות טסטוסטרון מגיל 12, יהיה רגיש יותר למחלות נשיות כמו אוסטיאופורוזיס וסרטן השד, בעיה בהתפתחות הרגשית, בעיה בהתפתחות גופנית והוא עלול להיות בעל לקויות למידה שנעות על ספקטרום בין נורמלי לגמרי לבין פיגור ואוטיזם.

עבר עלינו שבוע נורא שבו התנדנדנו מתקווה שיהיה בסדר להחלטה לבצע הפלה. בכיתי המון, קראתי על התסמונת בכל אתר אפשרי, התייעצנו עם כל רופא שיכולנו וביררנו גם לגבי הפרוצדורה של הפלה.

סיפרנו להורים שהיו גמורים לא פחות מאיתנו, התייעצתי עם אמהות במאמאטבע שהיו דווקא אופטימיות ונגד הפלה, אבל בסוף הגניקולוג שלנו, רופא הילדים של בעל, הרופא הפרטי וגניקולוג קרוב משפחה כולם המליצו חד משמעית על ביצוע הפלה.

מהרגע שגילינו את הבשורה המרה התחלתי להתעלם לחלוטין מהבטן שלי, הבטן שכל כך נהניתי לבחון מכל כיוון, לתעד, ללטף ולשמור. באמבטיה התפשטתי בלי להסתכל על עצמי, נמנעתי מלגעת בה, למרוח קרמים, לבשתי רק דברים רחבים וניסיתי ככל יכולתי לשכוח מזה שאני בהריון. התחלתי להתנתק רגשית מהעובר בשביל להכין את עצמי לתהליך שעומד לקרות.

שבוע בלבד אחרי שהגעתי ליפן חזרתי לארץ. למחרת כבר הגעתי לאסף הרופא לבצע ועדה להפסקת הריון.

אסף הרופא הוא המקום היחיד בארץ בו ניתן לבצע הפלה בהרדמה מלאה, ולא מה שנקרא "לידה שקטה" עד שבוע 24. האופציה הזאת נראתה לי פחות קשה נפשית ופיזית מביצוע לידה ממש. התהליך הוא כזה: לועדות ניתן להגיע בלי לקבוע תור מראש בימים א, ג ו-ה. יש להביא תוצאות מי שפיר וסיכום יעוץ גנטי. לאחר אישור הועדה מבצעים אולטראסאונד כדי להעריך את מדדי העובר ולוודא שאינו גדול מדי לביצוע ההליך.

ההפלה עצמה היא תלת שלבית, ונקבעת למועד כלשהו בין שבוע לשבועיים אחרי הועדה - הכל תלוי בשבוע ההריון ובלחץ במחלקה.
השלב הראשון הוא המתת העובר - תהליך שנקרא "פטיסייד" ומתבצע כמו בדיקת מי שפיר.
השלב השני - החדרת למינריות - תהליך שמרחיב את צוואר הרחם, מכין אותו לביצוע ההפלה, ואמור לשמור על האיברים הפנימיים לטובת ההריונות הבאים.
השלב השלישי - הרדמה, שאיבה וגרידה.

היום עברתי את השלב הראשון, שהוא כנראה הקשה ביותר נפשית - המתת העובר.
היה לי מאוד קשה להרגיש את התנועות שלו בשבועות האחרונים ומהבחינה הזאת אני מרגישה אולי סוג של הקלה שזה נעשה וזה מאחוריי.

אני אכתוב על התהליכים בפוסט נפרד.
אני עדיין בעיצומו של התהליך. מקווה לסיים אותו כבר ולהתחיל מחדש. קצת מרגישה שאני במשחק של סולמות ונחשים, ועד שהתקדמתי כל כך הרבה במסע שלי להיות אמא, אני שוב חוזרת לנקודת ההתחלה. אבל אני יודעת שאנחנו עוד נצליח, נתחיל בכוחות מחודשים ולא רחוק היום שזה יקרה, הפעם ללא הפתעות לא נעימות.