כמעט חודשיים אחרי.
על הבטן עדיין רואים את עקבות התהליך. הסימנים האדומים הקטנים מבדיקת מי השפיר ומהזריקה שסיימה לו את החיים.
אני ביפן כבר יותר מחודש ואני בוכה קצת פחות כל יום. היום קיבלתי כבר את המחזור השני שאחרי התהליך ואני יכולה רשמית להתחיל שוב לנסות.
הדברים שהורגים אותי הם כשאני נזכרת במשהו מ"החיים הקודמים" שנראים לי ממש רחוקים עכשיו. הגאווה של להיות כמעט אמא של מישהו, התחושות בגוף, הרצון לפגוש אותו, איך שהוא נראה באולטראסאונד, איך שהוא שילב רגליים או שפשף את הפנים עם היד, המראה של הפנים שלו ואיך זה הרגיש כשהוא בעט.
בדרך כלל בלילה זה פתאום תופס אותי, המוחשיות הנוראה של הדבר המחריד הזה שקרה לנו. כל המצב הזה שבתחילתו הייתי בהלם ולא יכולתי להכיל את הבשורה, אח"כ כשבעיקר פחדתי מהכאב של התהליך ורק רציתי שזה יסתיים, ובסוף ועד עכשיו שאני קולטת שהוא היה כבר ילוד גדול ממש, והרגו אותו והוציאו אותו והוא נזרק. וזה החלק הכי נורא בהתמודדות, רגשות האשמה.
לא יצא פוסט אופטימי. זה מבאס ממש לחזור שוב לנקודת ההתחלה, אחרי כל הנסיונות והכאבים והטיפולים והתקוות והשמחה ההתרגשות ושסופסוף הצלחנו. הזכרונות שחשבתי שארצה לנצור לנצח ועכשיו לא..
אבל אני מתחזקת כל יום ובקרוב אני בטוחה שאזכה שוב להרגיש חיים מתפתחים, והפעם בצורה מוצלחת ועד הסוף.
חוץ מזה השבוע קיבלתי דמי לידה. ע"פ חוק מקבלים בכל מצב של הפסקת הריון שבוצעה אחרי שבוע 22. קצת חששתי שאני אצטרך להילחם על זה, ביחוד כי הפקידה בבי"ח טענה שאין סיכוי שאני אקבל משום מה, והופתעתי לטובה שזה הלך במהירות ובלי בעיות.
לסיום תודה לכל הקוראים ולמגיבות על מילות הנחמה והעידוד. בסוף זה לא יהיה בלוג שמספר על הריון ביפן.. אבל עוד חודש וחצי אנחנו כבר חוזרים לארץ ולשגרת הטיפולים שם...אעדכן.
על הבטן עדיין רואים את עקבות התהליך. הסימנים האדומים הקטנים מבדיקת מי השפיר ומהזריקה שסיימה לו את החיים.
אני ביפן כבר יותר מחודש ואני בוכה קצת פחות כל יום. היום קיבלתי כבר את המחזור השני שאחרי התהליך ואני יכולה רשמית להתחיל שוב לנסות.
הדברים שהורגים אותי הם כשאני נזכרת במשהו מ"החיים הקודמים" שנראים לי ממש רחוקים עכשיו. הגאווה של להיות כמעט אמא של מישהו, התחושות בגוף, הרצון לפגוש אותו, איך שהוא נראה באולטראסאונד, איך שהוא שילב רגליים או שפשף את הפנים עם היד, המראה של הפנים שלו ואיך זה הרגיש כשהוא בעט.
בדרך כלל בלילה זה פתאום תופס אותי, המוחשיות הנוראה של הדבר המחריד הזה שקרה לנו. כל המצב הזה שבתחילתו הייתי בהלם ולא יכולתי להכיל את הבשורה, אח"כ כשבעיקר פחדתי מהכאב של התהליך ורק רציתי שזה יסתיים, ובסוף ועד עכשיו שאני קולטת שהוא היה כבר ילוד גדול ממש, והרגו אותו והוציאו אותו והוא נזרק. וזה החלק הכי נורא בהתמודדות, רגשות האשמה.
לא יצא פוסט אופטימי. זה מבאס ממש לחזור שוב לנקודת ההתחלה, אחרי כל הנסיונות והכאבים והטיפולים והתקוות והשמחה ההתרגשות ושסופסוף הצלחנו. הזכרונות שחשבתי שארצה לנצור לנצח ועכשיו לא..
אבל אני מתחזקת כל יום ובקרוב אני בטוחה שאזכה שוב להרגיש חיים מתפתחים, והפעם בצורה מוצלחת ועד הסוף.
חוץ מזה השבוע קיבלתי דמי לידה. ע"פ חוק מקבלים בכל מצב של הפסקת הריון שבוצעה אחרי שבוע 22. קצת חששתי שאני אצטרך להילחם על זה, ביחוד כי הפקידה בבי"ח טענה שאין סיכוי שאני אקבל משום מה, והופתעתי לטובה שזה הלך במהירות ובלי בעיות.
לסיום תודה לכל הקוראים ולמגיבות על מילות הנחמה והעידוד. בסוף זה לא יהיה בלוג שמספר על הריון ביפן.. אבל עוד חודש וחצי אנחנו כבר חוזרים לארץ ולשגרת הטיפולים שם...אעדכן.
