עוקבות יקרות, מתנצלת על ההיעדרות - עקב נסיבות חיוביות ביותר, כפי שבטח כבר הסקתן מהכותרת.
ב-6 לפברואר נולדה ביתנו הבכורה, בשבוע 41+4.
הכל התחיל יום לפני כן, ב- 5 לחודש. הגענו בבוקר לקבל זירוז (פרופס) באיכילוב.
מיד לאחר מכן אושפזתי במחלקת טרום-לידה, וקיבלתי את החלוק הראשון שלי. לידי שכבה מישהי שחיכתה כבר יממה וחצי ללא כל התקדמות, וחששתי שגורלי יהיה דומה - אך כעבור 6 שעות התחילו הצירים המיוחלים. בתחילה הרגשתי כאב מוזר וממושך בבטן התחתונה, ולאחר כמה זמן הבנתי שאכן מדובר בצירים. כנראה שהזירוז המלאכותי גרם לכך שהצירים הרגישו כואבים מהרגיל, כי גם בין הצירים הרגשתי כאב ולחץ חזקים מאוד.
ככל שחלפו השעות כך התגברו עוצמת ותדירות הצירים (ובשלב מסוים באמצע הלילה גם ירדו לי המים), ולאורך כל הלילה התפתלתי מכאבים על המיטה או לצידה. מכשיר tens ששכרנו באופן פרטי דרך בית החולים עזר להקל במידה מסוימת על הכאבים (למי שמעוניינת בכך - כדאי לברר מראש וליצור קשר מול מי שאחראי להשכרת המכשיר). לפעמים גם מקלחת חמה בישיבה עזרה באופן חלקי, אך רק חיכיתי שכבר יתנו לי משכך כאבים או חומרי הרדמה כלשהם.
נאלצנו לחכות עד שעות הבוקר למחרת, על מנת להכנס אל חדר הלידה. הסתבר שהגענו ביום עמוס במיוחד - בכל פעם שעמד להתפנות חדר לידה עבורי, הגיעה יולדת אחרת עם מקרה דחוף משלי, וכך נאלצנו לחכות במתח וכאבים רבים. הצוות המקצועי במחלקה היו מאוד מקצועיות וסבלניות, אך לא תמיד יכלו לסייע לי. ואם כאב הצירים לא הספיק, אז גם בדיקות הפתיחה שנעשו לי היו כואבות במיוחד, ודיממתי רבות לאחר כל בדיקה.
בערך ב-7 בבוקר נכנסתי סוף סוף אל חדר הלידה, שם פגשנו את מיכאלה המיילדת שהיתה ממש מקסימה ועודדה אותי לכל אורך התהליך.
כל הזמן הזה רק חיכיתי להגיע אל זריקת האפידורל הנחשקת, וקצת אחרי 8 בבוקר (ועם קצת איפוק של חוסר תזוזה למרות כאבים רבים) קיבלתי אותה סוף סוף.
חשבתי שהחלק הקשה מאחורי, ואכן הכאבים נעלמו כמעט לחלוטין, אך הדרך עוד היתה ארוכה.
בתוך זמן קצר הגעתי לפתיחה מלאה, והגיע שלב הלחיצות. השקעתי את כל כוחי ללא הפסק, אך ההתקדמות לא היתה משביעת רצון. בערך בשעה 2 בצהריים נכנסו לחדר מספר רופאים ואחיות, ואמרו שעכשיו זה או ואקום או קיסרי - ושבשלב כזה, עדיף שלא ללכת לקיסרי. הואקום דרש מספר נסיונות במשך דקות ארוכות, ולבסוף יצא הראש ועימו יתר הגוף! כל כך שמחתי לראותה, שלא שמתי לב (כפי שהבנתי בדיעבד) שהיא לא ממש זזה או הגיבה לסביבתה באותו הרגע.
בזמן שנשארתי עם רופא ואחות בחדר הלידה, בעל הלך בעקבות הרופאים אל חדר קרוב, שם ניקזו את דרכי הנשימה של הילודה הטריה - שניות מורטות עצבים, שלאחריהן היא התחילה לזוז ולעשות קולות. אז גם שקלו אותה, טיפה מעל 4 קילו - מעבר לכל הציפיות!
בעל המשיך ללוות את הילודה לתינוקיה, שם בוצעו לה בדיקות ומעקבים שונים אל תוך הלילה, בזמן שאני נותרתי בחדר הלידה לצורך תפירה מחדש.
שנינו חשבנו שהתפירה לא תיקח הרבה זמן, אך בפועל נמשכה כשעתיים וחצי שבמהלכן דיממתי רבות - בעל אמר שחדר הלידה נראה כבר כמו זירת רצח, ובבדיקות הדם ראו שההמוגלובין שלי ירד מ-12 ל-6! לאחר מכן, במהלך האשפוז, קיבלתי מספר מנות אינפוזיה של ברזל, ואף מנת דם אחת, על מנת להעלות במעט ובעיקר לייצב את רמת ההמוגלובין.
לקראת ערב הועברתי (בתוספת קטטר) לחדר קטן במחלקת יולדות, מצפה בכליון עיניים וידיים לראות ולהרגיש את הילודה. הכאבים היו רבים וחזקים, ובלילה הראשון לא יכולתי לצאת ממיטת האשפוז. במהלך הלילה, כשבעל כבר הלך לנוח אצל חבר, הביאו אלי את הילדה!
סה"כ אושפזתי למשך שבוע, מתוכו 3 לילות במלונית - ששדרגה משמעותית את החוויה של כולנו.
שנינו מאושרים ונרגשים, התינוקת המושלמת שלנו התעלתה על כל הציפיות :)
(* פוסט זה נכתב באמצעות בעל, בזמן שאני מניקה באפיסת כוחות)
