אני בהריון!!
אני לא מאמינה שסופסוף לראשונה בחיים אני זוכה לכתוב ולהגיד את המילים האלה!
עשינו את בדיקת הדם ב 8:00 בבוקר באסף הרופא, ביררתי איתם איך תתקבל התוצאה - וזה טלפונית בלבד, אין אתר לרפרש בו כל שניה או משהו כזה כמו בקופה.
כאן התחילה המתנה מורטת עצבים באמת, כמו השבועיים האחרונים רק במרוכז! הלכנו לבית קפה להעביר את הזמן קצת, ואז חזרנו הביתה להתארגן לסופ"ש אצל אמא שלי, בעל היה מוכן ראשון וירד לאוטו, אני התארגנתי והתחלתי לרדת במדרגות כשהגיעה השיחה - בשעה 11:00.
מזכירת המחלקה אמרה לי - אני מעבירה אותך לרופא שיגיד לך שהתשובה חיובית! הרופא עלה על הקו ובישר שיש לי בטא 107, שהכל בסדר, שאין צורך לבוא עוד יומיים לבדיקת הכפלה אלא רק עוד שבוע.. וזהו! מזל טוב וכו' אני יכולה להתחיל לשמוח.
עד שהגעתי לאוטו כבר בכיתי מרוב אושר ובעל המסכן לא הצליח בהתחלה להבין מה קרה ואם זה טוב או רע :)
כמו שכבר קראתי הרבה פעמים לפני כן, אין ממש זמן לאושר טהור - מהר מאוד זה מתחלף בדאגה - מה יהיה בבדיקה הבאה? למה לא בודקים לי הכפלה? האם באמת בטוח לשחרר ולשמוח עד הסוף עכשיו? ואם זה יהיה תאומים, איך נתמודד אז?
האמהות, שידעו על הבדיקה הצפויה, שלחו הודעות מה נשמע ומה קורה מהבוקר, אז לא היה לנו יותר מדי זמן לשמור את הבשורה לעצמנו. עד כה סיפרנו להורים, לחברה אחת ולדודה אחת. יותר לא מספרים עד שהבדיקה של שבוע הבא תעבור בשלום.
הרופא הקבוע שלי התקשר לברך אותי גם, שאלתי אותו אם אין צורך להמשיך בתמיכה כלשהי (לא) והוא אמר שבבדיקה הקרובה כבר נוכל לשמוע דופק ואולי אפילו לדעת אם מדובר בתאומים.
אם הייתי צריכה להמר על זה, הייתי מנחשת שמדובר בתאומים שגדלים לי בבטן, ושזו הסיבה לכאבים הרבים שהרגשתי בשבועיים האחרונים. שאלתי את בעל לדעתו וזה גם ההימור שלו. (מלחיץ!) עכשיו שוב המתנה של שבוע עד לבדיקה שתקבע אם התחושות שלנו נכונות...
אני לא מאמינה שסופסוף לראשונה בחיים אני זוכה לכתוב ולהגיד את המילים האלה!
עשינו את בדיקת הדם ב 8:00 בבוקר באסף הרופא, ביררתי איתם איך תתקבל התוצאה - וזה טלפונית בלבד, אין אתר לרפרש בו כל שניה או משהו כזה כמו בקופה.
כאן התחילה המתנה מורטת עצבים באמת, כמו השבועיים האחרונים רק במרוכז! הלכנו לבית קפה להעביר את הזמן קצת, ואז חזרנו הביתה להתארגן לסופ"ש אצל אמא שלי, בעל היה מוכן ראשון וירד לאוטו, אני התארגנתי והתחלתי לרדת במדרגות כשהגיעה השיחה - בשעה 11:00.
מזכירת המחלקה אמרה לי - אני מעבירה אותך לרופא שיגיד לך שהתשובה חיובית! הרופא עלה על הקו ובישר שיש לי בטא 107, שהכל בסדר, שאין צורך לבוא עוד יומיים לבדיקת הכפלה אלא רק עוד שבוע.. וזהו! מזל טוב וכו' אני יכולה להתחיל לשמוח.
עד שהגעתי לאוטו כבר בכיתי מרוב אושר ובעל המסכן לא הצליח בהתחלה להבין מה קרה ואם זה טוב או רע :)
כמו שכבר קראתי הרבה פעמים לפני כן, אין ממש זמן לאושר טהור - מהר מאוד זה מתחלף בדאגה - מה יהיה בבדיקה הבאה? למה לא בודקים לי הכפלה? האם באמת בטוח לשחרר ולשמוח עד הסוף עכשיו? ואם זה יהיה תאומים, איך נתמודד אז?
האמהות, שידעו על הבדיקה הצפויה, שלחו הודעות מה נשמע ומה קורה מהבוקר, אז לא היה לנו יותר מדי זמן לשמור את הבשורה לעצמנו. עד כה סיפרנו להורים, לחברה אחת ולדודה אחת. יותר לא מספרים עד שהבדיקה של שבוע הבא תעבור בשלום.
הרופא הקבוע שלי התקשר לברך אותי גם, שאלתי אותו אם אין צורך להמשיך בתמיכה כלשהי (לא) והוא אמר שבבדיקה הקרובה כבר נוכל לשמוע דופק ואולי אפילו לדעת אם מדובר בתאומים.
אם הייתי צריכה להמר על זה, הייתי מנחשת שמדובר בתאומים שגדלים לי בבטן, ושזו הסיבה לכאבים הרבים שהרגשתי בשבועיים האחרונים. שאלתי את בעל לדעתו וזה גם ההימור שלו. (מלחיץ!) עכשיו שוב המתנה של שבוע עד לבדיקה שתקבע אם התחושות שלנו נכונות...
מזל טוב!! כיף לקרוא!
השבמחקהתוודעתי לבלוג שלך אתמול. החוויות והדיווחים שלך היו כל כך אמיתיים וכנים, היה נעים להרגיש ולקרוא שאני לא היחידה במצב הזה..(אמנם הזרעות, ועדיין..).
ריעננתי כרגע את הדף ופתאום הפוסט קפץ לעיניים! מרגש! בשעה טובה ובידיים מלאות בעז"ה!!! ובקרוב אצל כולן...
תודה!! איזה כיף לקרוא שאהבת את הבלוג :)
השבמחקמאחלת לך תהליך קצר ככל האפשר ובשורות טובות בקרוב!
יאאאא איזה אושר!! מזדהה עם הבלוג ממש...שיגיע מהר כבר
השבמחק