לפני שהגעתי לראשונה לבצע החזרת עוברים, לא הייתי בטוחה איך התהליך מתבצע.
קראתי פעם בבלוג כלשהו שזה אותו תהליך כמו הזרעה, רק בשילוב אולטראסאונד ושלפוחית שתן מלאה.
בעקרון זה נכון, אבל בשבילי התהליך היה הרבה יותר כואב וטראומתי.
אני אנסה לענות בפוסט הזה על כל הדברים שאני הייתי בספקות לגביהם, כדי לעזור ככל האפשר למי שלפני זה.
איך מתבצעת החזרת עוברים:
> התהליך מתבצע בחדר ניתוח, אין אפשרות להיכנס עם מלווה
> הבדיקה מתבצעת (לפחות באסף הרופא) עם הנחייה של אולטראסאונד חיצוני
> בחדר הניתוח יהיו רופא ושתי אחיות
> צריך להיות עם שלפוחית מלאה - זה עוזר לרופא לכוון את הצינורית למקום הנכון.
> התהליך הוא בסה"כ כמו הזרעה, רק שכאן הרופא מבצע חיטוי לפני ההחזרה. זה מרגיש כמו מקלות שמוחדרים פנימה וגורמים לתחושה של קור. אז מבקשים מהמעבדה את העוברים ואז מחזירים אותם כמו בהזרעה.
> בסוף התהליך המטופלת מעבירה את עצמה בגרירה למיטת ההתאוששות
> יש להתאפק עם הפיפי לפחות רבע שעה לאחר ההליך.
כאמור בשבילי, למרות שעברתי כבר כמה הזרעות שהיו ממש בסדר, הפעם עברתי חוויה קשה וכואבת. זה התחיל בזה ששתיתי יותר מדי. כבר כשהגעתי למחלקה הייתי מלאה ובגלל שהייתי האחרונה בתור מבין כ-6 בנות, יצא שעד שהגיע תורי כבר הייתי בכאבים איומים עד כדי חוסר יכולת ללכת זקוף! אז ההמלצה שלי לגבי זה היא להקשיב לגוף ולא לסבול יותר מדי. אני פחדתי שאם אנסה להתרוקן קצת השלפוחית שלי לא תהיה מספיק מלאה, אבל כשהגעתי לחדר הניתוח הם היו בשוק מהמימדים אליהם הבאתי את השלפוחית שלי.
אני תמיד חוששת מהליכים חודרניים כאלה ולא מצליחה להתרגל. הפעם בלי תמיכתו של בעל הצוות הרפואי חשש שאגיע להיפר ונטילציה וכל הזמן אמרו לי לנשום לאט או שלא יצליחו לעשות את התהליך.
יצא שבמקום להיות רגועה ולהצליח להסתכל באולטראסאונד ולראות את העוברים שלי, עסקתי בנשימות היסטריות, התמקדות בתקרה וניסיון להירגע כדי שלא אצטרך חלילה לעבור את זה שוב. באמת כאבים ברמה של עינויים שלא עברתי בחיים.
ההנחיות להמשך:
בלי יחסי מין עד הבטא, 4 זריקות אוביטרל (כל 3 ימים חצי זריקת אוביטרל) ובאחד הימים בשילוב עם דקאפפטיל.
איך הרגשתי אחרי:
כאבי בטן, התכווציות חזקות של הרחם, כאבים בשחלות, שדיים רגישים ונפוחים וקושי ללכת ישר או לשבת זקוף. (עדכון: התופעות האלה, במידה פחותה, נמשכות גם 3 ימים אחרי ההליך)
פעילות אחרי ההחזרה:
רביצה, אכילה בריאה, מלא מים, וצפייה בקומדיות (קראתי מחקר שמצא שקומדיות משפרות סיכויי היקלטות)
סיכום:
אני מניחה שחשבתי שזה יהיה יום מרגש, ושאני אסתובב מאושרת בעולם ואחשוב על זה שטכנית, אני בהריון עם תאומים!
אבל אני לא מרגישה שמחה, ואני לא מרגישה את וודאות ההימצאות שלהם בתוכי. אחרי ההחזרה התאפקתי כמעט חצי שעה עד שהלכתי סופסוף לשירותים, וקיוויתי מאוד מאוד שהעוברים שהוכנסו לשם בעמל רב לא יברחו. קראתי שלוקח להם 3 ימים להיצמד לדפנות הרחם ולבצע השתרשות. זה המון זמן שבו הם פשוט מרחפים חסרי אחיזה בחלל הרחם.
אני מרגישה שכל הגוף שלי נפוח וכואב, אני עצבנית, ואני לא יודעת איך אעבור שבועיים של המתנה עד הבטא. אבל אני משוכנעת שעד שהצלחנו להגיע עד הלום, למפגש הראשון בין הביצית לזרעון, זה ילך בקלות ושנת 2016 תתחיל בשמחה ענקית.
קראתי פעם בבלוג כלשהו שזה אותו תהליך כמו הזרעה, רק בשילוב אולטראסאונד ושלפוחית שתן מלאה.
בעקרון זה נכון, אבל בשבילי התהליך היה הרבה יותר כואב וטראומתי.
אני אנסה לענות בפוסט הזה על כל הדברים שאני הייתי בספקות לגביהם, כדי לעזור ככל האפשר למי שלפני זה.
איך מתבצעת החזרת עוברים:
> התהליך מתבצע בחדר ניתוח, אין אפשרות להיכנס עם מלווה
> הבדיקה מתבצעת (לפחות באסף הרופא) עם הנחייה של אולטראסאונד חיצוני
> בחדר הניתוח יהיו רופא ושתי אחיות
> צריך להיות עם שלפוחית מלאה - זה עוזר לרופא לכוון את הצינורית למקום הנכון.
> התהליך הוא בסה"כ כמו הזרעה, רק שכאן הרופא מבצע חיטוי לפני ההחזרה. זה מרגיש כמו מקלות שמוחדרים פנימה וגורמים לתחושה של קור. אז מבקשים מהמעבדה את העוברים ואז מחזירים אותם כמו בהזרעה.
> בסוף התהליך המטופלת מעבירה את עצמה בגרירה למיטת ההתאוששות
> יש להתאפק עם הפיפי לפחות רבע שעה לאחר ההליך.
כאמור בשבילי, למרות שעברתי כבר כמה הזרעות שהיו ממש בסדר, הפעם עברתי חוויה קשה וכואבת. זה התחיל בזה ששתיתי יותר מדי. כבר כשהגעתי למחלקה הייתי מלאה ובגלל שהייתי האחרונה בתור מבין כ-6 בנות, יצא שעד שהגיע תורי כבר הייתי בכאבים איומים עד כדי חוסר יכולת ללכת זקוף! אז ההמלצה שלי לגבי זה היא להקשיב לגוף ולא לסבול יותר מדי. אני פחדתי שאם אנסה להתרוקן קצת השלפוחית שלי לא תהיה מספיק מלאה, אבל כשהגעתי לחדר הניתוח הם היו בשוק מהמימדים אליהם הבאתי את השלפוחית שלי.
אני תמיד חוששת מהליכים חודרניים כאלה ולא מצליחה להתרגל. הפעם בלי תמיכתו של בעל הצוות הרפואי חשש שאגיע להיפר ונטילציה וכל הזמן אמרו לי לנשום לאט או שלא יצליחו לעשות את התהליך.
יצא שבמקום להיות רגועה ולהצליח להסתכל באולטראסאונד ולראות את העוברים שלי, עסקתי בנשימות היסטריות, התמקדות בתקרה וניסיון להירגע כדי שלא אצטרך חלילה לעבור את זה שוב. באמת כאבים ברמה של עינויים שלא עברתי בחיים.
ההנחיות להמשך:
בלי יחסי מין עד הבטא, 4 זריקות אוביטרל (כל 3 ימים חצי זריקת אוביטרל) ובאחד הימים בשילוב עם דקאפפטיל.
איך הרגשתי אחרי:
כאבי בטן, התכווציות חזקות של הרחם, כאבים בשחלות, שדיים רגישים ונפוחים וקושי ללכת ישר או לשבת זקוף. (עדכון: התופעות האלה, במידה פחותה, נמשכות גם 3 ימים אחרי ההליך)
פעילות אחרי ההחזרה:
רביצה, אכילה בריאה, מלא מים, וצפייה בקומדיות (קראתי מחקר שמצא שקומדיות משפרות סיכויי היקלטות)
סיכום:
אני מניחה שחשבתי שזה יהיה יום מרגש, ושאני אסתובב מאושרת בעולם ואחשוב על זה שטכנית, אני בהריון עם תאומים!
אבל אני לא מרגישה שמחה, ואני לא מרגישה את וודאות ההימצאות שלהם בתוכי. אחרי ההחזרה התאפקתי כמעט חצי שעה עד שהלכתי סופסוף לשירותים, וקיוויתי מאוד מאוד שהעוברים שהוכנסו לשם בעמל רב לא יברחו. קראתי שלוקח להם 3 ימים להיצמד לדפנות הרחם ולבצע השתרשות. זה המון זמן שבו הם פשוט מרחפים חסרי אחיזה בחלל הרחם.
אני מרגישה שכל הגוף שלי נפוח וכואב, אני עצבנית, ואני לא יודעת איך אעבור שבועיים של המתנה עד הבטא. אבל אני משוכנעת שעד שהצלחנו להגיע עד הלום, למפגש הראשון בין הביצית לזרעון, זה ילך בקלות ושנת 2016 תתחיל בשמחה ענקית.
