שלום!
עד כה הכרתם אותי כאן כ"בעל".
כעת התבקשתי (וגם רציתי) לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם.
בשנה האחרונה עברנו כברת דרך, שלתקצר אותה בכמה משפטים או פסקאות זה לא קל, אבל לפחות עכשיו החלק הקשה מאחורינו. כלומר, חוץ מהחלק שבו יש צירים ולאחר מכן צריך לדאוג לכל צרכי הילדים לכל המשך חייהם וחיינו.
אבל כמו כל שלב בחיים, עוד נתמודד עם זה בגבורה כשנגיע לכך, ואז כמובן נפיק לקחים לקראת הילד השני לכשיבוא.
אז, מההתחלה. ההתחלה היתה בכלל לא קלה. אהובתי היתה צריכה לעבור מגוון בדיקות וזריקות, בזמן שאני הייתי צריך לשמור על דיוק מירבי בביצוע הזריקות - לא לגמרי שוויון בנטל, חייב להודות. אבל אם אתם חושבים שזה נורא, אז דעו לכם שפעם אחת גם הייתי צריך לעבור שעה שלמה של טקסים ספק-יהודיים ספק-מזרח-אסייתים בביתה של ספק-רבנית ספק-שאמאנית. כי אם כבר רוצים ללכת על הצד הבטוח, אז למה לא להסיר עין-הרע תוך כדי שפותחים את הצ'אקרות גם יחד?
אם לדבר קצת יותר ברצינות, מדהים איך המחקר המדעי והתעשיה סביב כל עניין הילודה כל כך התקדמו במהלך שנות חיינו (שהרי ילדי המבחנה הראשונים היו אי שם בסוף שנות השבעים), ויחד עם זאת חלק מהאמצעים נותרו כל כך פרימיטיביים: הבדיקות השגרתיות והנפוצות ביותר נעשות באמצעות החדרת מקל לא קטן בכלל ובלתי גמיש בעליל. הוסיפו לכך רופאים גברים שמעולם לא חוו את הבדיקה על בשרם, ואז בכלל תקבלו כיף חיים בכל ביקור שני לגניקולוג.
מעבר לכך, יש כמה סוגים של פרוטוקולי הכנה לקראת הפריה, ולאף אחד (אחיות או רופאים) לא ממש ברור איזה מהם עדיף או כיצד כל אפשרות תשפיע על כל אישה אחרת - בכלל, לא תמיד אפשר לדעת האם הטיפול היה יעיל, לפחות בפרוטוקולים הפשוטים יותר (שאינם כוללים שאיבת ביציות). אני בטוח שאם זה היה תהליך שעובר גם על גברים, כבר מזמן היו אמצעים הרבה יותר משוכללים ונעימים לבדיקה ולטיפול.
אבל כאמור, כל זה מאחורינו עכשיו. האתגר הנוכחי הוא התמודדות מול בדיקות תקופתיות ותופעות ביולוגיות שכל אישה בהריון עוברת, החל מבחילות ועד למצבי רוח קיצוניים שמשתנים ללא אזהרה מוקדמת. זה לא תמיד כיף גדול, אבל כשהיא אומרת על מאכלים פשוטים כמו חמאה או בצל ירוק שהם "הדבר הכי טעים שאכלתי בחיי, ואוו זה לא יאומן" אז יש גם לא מעט רגעי שעשוע.
ומה צופן העתיד (ביפן)? זאת נדע בפוסטים הבאים :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה